אחד המקרים שהשפיעו עלי במיוחד התרחש בעין גדי, עם ילד בן 10 שפונה מביתו בדרום והתקשה מאוד להתמודד עם המצב החדש. הוא היה סגור בחדרו, מסרב לצאת או להשתתף בפעילויות, ומראה סימני חרדה עמוקים. לאחר שצוות המתנדבים ואני יצרנו איתו קשר עדין והזמנו אותו לבריכה, הוא הסכים לראשונה לטבול במים.

בתחילה הוא היה מהוסס, אך בהדרגה ובאמצעות פעילויות משחקיות במים, הוא החל להיפתח ולהרגיש בנוח. בתוך מספר ימים הוא התחיל להשתתף באופן פעיל יותר, חייך, שיחק עם ילדים אחרים ואף הביע את רצונו ללמוד לשחות.

הפעילות במים הפכה עבורו למרחב בטוח ומשחרר, והוריו דיווחו על שיפור משמעותי במצבו הרגשי גם מחוץ לשעות הפעילות בבריכה. המקרה הזה המחיש כיצד המפגש התרפויטי במים יכול לסייע לילדים החווים טראומה, ולתת להם כלים להתמודדות מחודשת עם המציאות המאתגרת.

אחד מהסיפורים הכואבים מתוך הרבים אליהם נחשפתי מתוקף שהייתי במחיצת המפונים 24/7 התרחש באילת. אחת המשתתפות הקבועות בפעילות הימית הייתה אם שבנה נחשב לנעדר במשך תקופה ממושכת, ואי הידיעה מה עלה בגורלו ובאיזה מצב הוא ליוותה אותה לכל אורך הפעילות. היא השתתפה יום יום בפעילות שלנו בים סוף, נלחמת כדי למצוא רגעים של שלווה בתוך הכאב והדאגה הבלתי נסבלת.

לימים נודע לה כי בנה נהרג כבר בשביעי באוקטובר. היא חזרה לשבת שבעה, ולמרות השבר הגדול, לאחר סיום ימי האבל חזרה לאילת ולפעילות בים. היא לא ויתרה, התייצבה על שפת הים יום יום, המשיכה להיכנס למים, ובחרה להמשיך את המסע של התמודדות וכאב במקום שהפך עבורה למקור של ריפוי.

בכל פעם שהייתה שם, היא לא הייתה לבד – מוקפת באנשים שראו והרגישו את עוצמתה, שחוו יחד איתה את הכאב והתקווה. היא, יחד עם משתתפים נוספים, מספרים לי שהפעילות בים לא הייתה סתם פעילות, אלא הייתה "פעילות מצילת חיים" עבורם. עבור מי שחוו את הזוועות והכאב הבלתי נתפס, המים, השקט והמפגש עם הדולפינות והתמיכה החברתית שנוצרה וההכלה של המתנדבים הפכו לקרן אור שהעניקה להם חוסן להמשיך הלאה, צעד אחר צעד.