אשתף אתכן מקטע קצר שכתבתי על המיזם להרצאה בכנס הפתיחה שלנו:
שלומי (השותף היקר שלי) ואני יושבים בשדות נגב עם רכזת של פותחים עתיד שאחראית על איתור הילדים "השקופים". הפס קול של הפגישה: הדי פיצוצים מתמשכים של אש כוחותינו. בחדר ליד מתנדבת מקסימה מפעילה חוג בישול. ילדים ישראלים, פליטי מלחמה שנאלצו לחזור לביתם, לומדים לבשל לצלילי קרבות.
ורד - הרכזת מודה לנו מעומק לבה. היא מתרגשת, מופתעת מהשינויים שכבר מתחוללים בזמן שגרת-מלחמה: ילדים מפסיקים להרטיב, מוכנים לישון לבד.
אני דומעת כשהיא מספרת על לי זאבי פרקש - אחת מהמטפלות של המיזם שלנו. לי קיבלה לטיפול ילדה. אמא שלה סיפרה שהיא בחרדה ואינה יוצאת מהבית מאז שחזרו לעוטף. היא משתפת את לי בשיחת טלפון שאין לה דרך להביא את הילדה לטיפול - משום שהילדה חרדה מכדי לצאת. היא לא הולכת לבית הספר, לא מבקרת חברות ומעבירה את הימים בבדידות מצמיתה. לי התל אביבית מקשיבה, מבינה ואז.... נוסעת אליהן הביתה. בעינייה הטובות והחכמות היא מצליחה לראות ואז גם להראות לאמא שהילדה דווקא לא כל כך פוחדת. להפך! היא רוצה לצאת. מתגעגעת לחברות ולאוויר. לי מסבירה לאמא הדואגת שבתה נשארת בבית משום שהיא חוששת שאמא היא זו שלא תעמוד בחרדה לגורלה (כן גם הן היו שם לבד באותו יום ארור וחוו אימת מוות מצמיתה). הילדה פתוחת הלב הזו, מוותרת על עצמה כדי שאמה האהובה לא תסבול עוד אחרי כל מה שעברה. ביקורי הבית של לי מכניסים קצת חמצן בין אם לבת, מנשימים את שתיהן.
עוד הרכזת מדברת איתנו את תודתה העמוקה ללי המטפלת , ולי עצמה מגיעה למקום. היא אומרת לנו שממש בעוד רגע תגיע ילדה לטיפול אצלה אבל היא רוצה להספיק להודות לשלומי ולי על כך ששילבנו אותה בקבוצת ההדרכה אצל נירה קפלנסקי. נירה מנחה אותה בפעולות פשוטות המחוללות שינויים בחיי המטופלות. ועוד תודה מיוחדת היא אומרת על כך שנירה גם מחזיקה את נפשה שלה החשופה לכ"כ הרבה כאב.
וכמו כדי להשלים את החד-גדיא ההפוך הזה
נכנסות למתחם אמא ובת. כן אותן אם ובת עליהן דיברה ורד לפני מספר דקות.... הן אלו שהגיעו בדיוק עכשיו לטיפול שלהן אצל לי. אם ובת שהסתגרו בביתן מסתובבות בחופשיות, כובשות מרחבי חירות פנימיים וחיצוניים. והילדונת ניגשת אלינו. אומרת שלי סיפרה לה שאנחנו המלאכים ששלחנו אותה אליה.... היא מראה לי בהתרגשות שהייתה דגלנית בטקס בבית ספר. ומימי (אמא) ישבה בקהל וצילמה אותה. היא כבר לא צריכה לשבת בבדידות בביתה בכדי לשמור על נפשה של מימי. לי הנפלאה פתחה את שערי הכלא של החרדה ושחררה את שתיהן לחופשי.
אז אני רוצה לומר תודה ללי הנפלאה שזיכתה אותנו ברגע של תקווה. ותודה לנירה הנהדרת שמחזיקה קבוצת הדרכה ונוטעת תקווה בלבן של אלו שהתגייסו למשימת הושטת היד לנפגעות השקופות. תודה לכל המטפלות הנפלאות במיזם, ותודה לכל הצוות הנדיר של המדריכות שלנו שמתנדבות ללוות את המטפלות. אני מקווה ומאמינה שנמשיך לפעול למען שיקום נפשן של הנפגעות ולמען שיקום הרוח של ישראל. ובאשר להדרכה - הרי זו היד המושטת אל מושיטי היד = בעייני אין חשובה ממנה. היא זו המייצרת מעגלים של תקווה. כל הדרך למעלה.