כשאני מגיעה למוצב/בסיס שבו אני מרימה להם ערב ואני רואה את החיוך שלהם, כשהם באים ומודים מכל הלב ואומרים שזה סוג של ריסטארט עבורם ויש להם עכשיו יותר כח, יותר מוטיבציה להמשיך בכל הכח, זה מעניק לי יותר כי להמשיך.
לפני כמה חודשים הכנתי פריקסה לארוחת ערב לבקשת חייל מיחידה כלשהי.
לא ידעתי שזו בקשה של מישהו מסויים שאמר כמה בא לו ובעקבות זה עלה החשק גם ליתר חבריו.
דאגתי להם לפריקסה באהבה. צוות המבשלות התורמות הכינו מכל הלב.
3 ימים אחר כך אותו לוחם נפל בקרב.
עדיין לא ידעתי שבסיפור כזה מדובר אלא הגעתי ללווייה של בן של חבר ילדות שנפל ושם ראיתי את אותו רס"פ שבא לאסוף את האוכל.
באמצע הלוויה אמר לי - את יודעת שהוא זה שביקש את הפריקסה ובזכותו כולנו אכלנו.
מאז אמרתי לעצמי שכל עוד כוחי במותניי, אני ממשיכה לדאוג להם ללא הפסקה.