את הדיווח על שרה (שם בדוי) קיבלתי משכנה דואגת שסיפרה ששרה מבלה ליד הספריה העירונית ועולה לרכבים. במשך כמה ימים חיכיתי במיקום המדובר וחיפשתי לראות אותה. יום אחד היא היתה שם, נערה בת 14, בעלת ביגוד דתי ומראה מוזנח. הצגתי את עצמי והושטתי לה יד. היא מיד חבקה את ידי ונכנסה למכונית שלי ללא היסוס. במרחב הלב אכלה צלחת גדושה בשניצלים, ולמראית עין נראה שלא אכלה מספר ימים.
לאט לאט התקלפו השכבות ושרה סיפרה לי על פגיעות מיניות חוזרת ונשנות שעברה מגיל 6 ועד היום, ועל כך שעולה לרכבים של גברים מדי ערב. מדי פעם מקבלת תשלום של כמה עשרות שקלים ויש כאלה שאפילו לא משלמים לה. לשרה זה לא איכפת כי היא בטוחה שהם אוהבים אותה. ובאמת לזמן מה, היא הכי אהובה שאפשר.
שרה מספרת איך בבית יש אלימות והזנחה והם לא יודעים מתי היא באה ולאן הולכת.
הזמנתי אותה להגיע למרחב מדי יום.
בשבועות הראשונים היססה, והגיעה מעט ממש.
לאט לאט הקשר התחזק, שרה החלה להיכנס לשיחות טיפוליות ולהרגיש נוח יותר עם שאר הבנות של המרחב. בכל פעם שהגיעה, אכלה מלוא הצלחת, התקלחה וגם לקחה קונדומים.
יום אחד סיפרה לנו שהיא מעדיפה להישאר במרחב במקום ללכת ללקוח הבא שלה, וכך באמת היה.
המטפלת הריגשית חיזקה אותה ובתהליך ממוקד וכנה, החלו לחשוב על כך שיהיה עדיף לשרה לצאת למסגרת חוץ ביתית מאשר להישאר בביתה.
בינתיים שרה היתה מגיעה בתדירות גבוהה יותר, נראית מאוששת יותר והעיזה להתחיל לדבר על רצונות ותקוות שלה.
היום שרה נמצאת בפנימייה ומגיעה למרחב כשיוצאת לחופשות.
כשתגיע לגיל 18, נגיש אותה לביטוח לאומי בתביעת נכות ומשם נמשיך לבקשה לסל שיקום.