סיפורה הפשוט והמטלטל של מיכל-
כבר מגיל 10, מיכל חוותה טראומה משמעותית בעקבות פטירת אמה. מספר חודשים לאחר הפטירה, התברר שאביה האבל לא מסוגל לנהל את המשפחה והבית התפרק במהירות. בין גיל 10 עד 16 התגוררה מיכל ברחובות, ונכנסה למספר מסגרות רווחה המקומיים.
" הרגשתי שאם אני אמות, אף אחד לא יידע. יום אחד גיליתי את עבודת הקרמיקה ב"בית של סוזן". בהתחלה, התביישתי מאוד ביצירות שהכנתי. הרגשתי שאפילו שם אני לא שווה. זכור לי קערה שיצרתי, וכשהיא יצאה מהתנור, צעקתי למדריכה שתזרוק אותה לפח כי היא נראית בדיוק כמוני, מכוערת וחסרת משמעות. המדריכה חייכה ואמרה לי " את הקערה שלך, אנחנו נציג בגאווה בחנות . תראי איך שאנשים יגיעו לקנות!".
" לא הצלחתי להבין איך מישהוא יוציא מיטב כספו על דבר כזה. ואז זה קרה פתאום, אחר הצהריים אחד, כשהבחנתי בתיירת אמריקאית שגילתה את הקערה שלי, הביאה אותה לקופה וביקשה לארוז אותה ".
ניגשתי לאותה אישה בהתרגשות ובחשש ממש, אמרתי לה שאני האומנית שייצרה את המוצר.
" ברצינות?!", ענתה לי האישה, " מדהים! עכשיו אני תמיד אזכור את הפנים שלך כל פעם שאתמש בקערה בבית שלי באריזונה!""
"ברגע הזה", מספרת מיכל, " התחלתי להרגיש שאני ראויה. לאחר כשנה המשכתי לצבא, ולאחר השחרור נרשמתי למכללה לחינוך דוד ילין, שם סיימתי לאחרונה תואר שני בחינוך. אני שואפת להתחיל לעבוד עם ילדים עם צרכים מיוחדים."