האימפקט החברתי של המיזם
ההסללה המגדרית והיעדר השוויון המגדרי הן תופעות שלא צמחו בואקום, אלא מתקיימות בתוך חברה אנושית שיש בה מערכת תפיסות, אמונות, נורמות ומוסכמות קולקטיביות, והן חלק מהמבנה החברתי ויחסי הכוח בחברה המודרנית.
כל נערה, צעירה ואישה אשר עוברת תהליך קצר כארוך על בסיס מודל עדן, מקבלת את ההזדמנות להיות חלק מיצירת איכות חיים עבור עצמה וחיים של שיווין עבור כולנו.
הדרך לשנות הסללות מגדריות וחברתיות היא על ידי פיתוח חשיבה ביקורתית וערעור על המוסכמות של הפרטים המרכיבים את החברה. באמצעות שינוי אישי מעמיק בו הנערות והצעירות לומדות להקשיב לקול הפנימי שלהן ולהכיר בחוזקות שלהן, לצד פירוק החסמים וההסללה שהחברה מתווה להן, יכול להיווצר שינוי חברתי מקיף.
הפצה, הטמעה והגדלת ההשפעה של מודל עדן בקרב א.נשי מקצוע, נערות ונשים תאפשר לעוד ועוד נערות וצעירות להצטרף לשינוי וליצירת עולם של שיווין מגדרי.
האימפקט החברתי של המיזם הוא אדיר מימדים, והוא מטפל בבעיה אקוטית בחברה הישראלית.
החזון ומדדי הצלחה
חזונה של עמותת עדן הינו עולם של שוויון מגדרי בו לכל ילדה ונערה קיימת הבחירה החופשית ויכולת המימוש להיות מי שהיא, בדרך בה היא בוחרת. זהו עולם בו כל ילדה, נערה, צעירה ואישה יכולה להסתובב בביטחון וללא כל מורא, עולם בו אין פגיעות מיניות, אלימות, או כפיה על נשים מעצם היותן נשים. זהו עולם בו צעירות ונשים זוכות לשוויון הזדמנויות מלא ללא תלות מגדרית, חברה אנושית משגשגת ובריאה הנוהגת בכל אינדיבידואל כשווה, ללא הבדל מגדרי, תרבותי, או חברתי, חברה נטולת תקרות זכוכית שיש לנפץ, המאפשרת לכל פרט את מימוש מלוא הפוטנציאל הגלום בו.
כל נערה, צעירה ואישה אשר יעברו תהליך מבוסס מודל עדן יהיו בעלות היכולת והמיומנות להקשיב לקולן הפנימי תוך התבוננות ופירוק החסמים וההבניות המעכבים אותן, עד ליצירת השינוי בפועל.
הצלחה משמעותה איכות חיים לכל אחת, חיים משמעותיים המביאים לידי ביטוי ממשי מרבי את ייחודיותן ויכולותיהן.
הצלחה משמעותה שינוי מציאות החיים הפנימית והחיצונית של המשתתפות, וקידום שוויון מגדרי בחברה הישראלית.
השפעה על נשים בפריפריה חברתית או בפריפריה גאוגרפית
עמותת עדן פועלת מאיזור הנגב הצפוני – פריפריה חברתית וגיאוגרפית. המודל צמח מתוך עבודת העמותה לטובת נערות, צעירות ונשים בפריפריה חברתית וגיאוגרפית. הפצת המול מכוונת על מנת להגיע לכלל הילדות, נערות, צעירות ונשים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית
פרסים / מענקים והכרה ציבורית
2021 – אביטל בן פורת, מנהלת הפנימיה – זוכת הציון לשבח ע"ש תמר באום-דיקשטיין לעשייה במסירות ובמצוינות לתמיכה והגנה על נערות מפני מצבי סיכון ואלימות, מטעם עמותת אל הלב.
– 2018 "פרס בראשית" להעצמת נשים וקידום שוויון מגדרי עבור תוכנית המיועדת לעודד דיון בנושאי מיניות ופגיעות מיניות כחלק השגרה היומית של צעירות בבית הספר עדן
סיפור אישי:
סיכום התהליך, מאת בוגרת פנימיית עדן:
הטראומה שלי גרמה לי להגיב בצורה מסוימת
שהיא תגובה של הגנה, תגובה של ניתוק האני שלי מעצמי ובניית מציאות מדומה, שלא נותנת מקום למה שקורה לי כי מה שקורה לי נורא מכדי שאוכל להכיר בזאת.
אחרי שנים של ניתוק פתאום דברים התחילו להשתנות, החיים קיבלו גוון אפור וכואב. לא הבנתי מה קורה לי, התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר.
לאט לאט התחלתי לאבד את עצמי בתוך ים של כאב, נכנסתי לשדה קרב של פגיעות מיניות ורגשיות, פגיעות עצמיות ושתיית אלכוהול.
בגלל שלקחו ממני את השליטה על המיניות שלי בגיל כל כך צעיר, הרגשתי צורך בשליטה וזו היתה הדרך שלי להגיע אליה. פגיעה בתחפושת של הנאה.
לא הבנתי אותי, לא אהבתי אותי, כעסתי כל כך על כל העולם, על עצמי, על ההורים שלי ועל אלוהים.
פגעתי בי, כי זו היתה הדרך היחידה להוציא ממה שבפנים, להקל על הכאב שלא מקבל מילים.
הגעתי לקצה, הגעתי לצומת. בצומת קיבלתי בחירה, וזו בחירה ששינתה את חיי.
זה היה או אשפוז פסיכיאטרי, או פנימיה טיפולית, בחרתי בפנימיה.
הגעתי למקום בו לא הייתי שונה או מוזרה, הכאב שלי היה מוכר וידוע. הסביבה שסבבה אותי גם כן חוותה כאב וסבל, בדומה לשלי.
אני זוכרת את התחושה הזו, כאילו שנים הייתי בתוך אגם עם ראש מתחת למים, ועכשיו אני יכולה להוציא את הראש ולקחת נשימה.
לקח לי זמן עד שהורדתי את שכבות ההגנה שלי, אבל זה קרה בקצב הנכון.
הייתי במקום בטוח, ששמר עלי ורצה בטובתי.
מה שלא קיבלתי ושהכי הייתי צריכה בגיל צעיר זה שיראו אותי, שיראו מה קורה לי ומה עושים לי ללא רצוני. בפנימיה ראו אותי כמי שאני עם היכולות שלי, וגם ראו מעבר למילים שלי ולהגנות שלי. ראו כשקשה לי, ראו כשכואב לי.
לימדו אותי להתעקש על עצמי, לבקש עזרה, להגיד ׳קשה לי׳. לא להתנהג את זה, אלא לתקשר את זה.
מעבר לזה- לימדו אותי לראות את עצמי.
קיבלתי מיומנות לחיים, שיח פנימי, היכולת להתבונן במעשים שלי, במחשבות שלי, בתחושות שלי, להיות קשובה לעצמי.
זה היה ממש בית ספר לחיים, בית ספר שמאפשר ניתוק מהמציאות החיצונית וחיבור עם המציאות הפנימית.
הצלחתי להבין איך מה שקרה לי בעבר משפיע עלי בהווה, הצלחתי להבין איפה הטראומה מפעילה אותי ושאני יכולה לפעול אחרת.
הצלחתי להכיר בזה שמה שקרה לי הוא לא אשמתי, שאני עשיתי את הכי טוב שלי.
היו לי הרבה קשיים והתמודדויות, היו מעידות, אבל הייתה גם מטרה- לשפר את איכות החיים שלי, והיא הושגה.
קיבלתי חזרה את הרצון לחיות ולהגשים את עצמי.
בנוסף לזה קיבלתי שם בית, חום ואהבה, תחושת שייכות, תחושת נראות, קיבלו ואהבו אותי כמו שאני.
הכילו אותי, גם כשהייתי בסערה.
קיבלתי הזדמנות לחיים אחרים, ותמיד אהיה אסירת תודה על כך.