קורל

דרליצ'מן

שיתוף הפרופיל:

לא קיים

כותרת הפעילות: למי אין שקית? מיזם ראשון מסוגו שקורא לנשים לחיות חיים מלאים חסרי בושה, למרות ובזכות ה'שקים' שכל אחת סוחבת.
אני קורל, יוצרת וכותבת הבלוג "לא עו"ד אמא". כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שכשאגדל תיהיה לי בטן שטוחה של דוגמנית.ואז גדלתי ו"קיבלתי" בטן עם צלקת ארוכה ושקית. שקית? כן. ולא סתם אחת. שקית שמודבקת על הבטן ותפקידה לנקז הפרשות צואתיות מתוך פתח מלאכותי שהרופאים יצרו בחלל הבטן (בשמה הרפואי: סטומה). כן, כן… קראתן נכון. תכלס? במינוח לא רפואי ומתנשא: שקית קקי. מהצד הרפואי, האוכל עובר כל הדרך מהפה ועד למעי הבריא, שמסתיים בפתח מלאכותי בבטן, מבלי לפגוש באזור החולה במעי. איך *זכיתי* (לא בציניות) בשקית הזו? זה היה כשהייתי בת 19, עם פזם של 9 שנות מחלת קוליטיס (דלקת כרונית במעי הגס). הרפואה אמרה לי סוג של "חאלס. אין לנו מה להציע לך ילדה". כן, הייתי ילדה, בתחילת החיים. בלי זוגיות. בלי קריירה. בלי ילדים. ישבתי מול הרופאים שלי והם אומרים לי: "זה או שתחיי עם שקית או שתמשיכי ככה". איך ככה? את התשובה לשאלה הזו ידעתי היטב. "ככה" זה אומר לא לאכול כמעט שום דבר, כי כל דבר שאני מכניסה לבטן סופו בריצה לשירותים. ריצה קצרה ומהירה. סוג של ספרינט. ואני הייתי אלופה. רצתי באפיסת כוחות כי אסור היה להשתהות ליותר משתי שניות. רצתי בעיקר בלילות. 30 פעמים בלילה. ואם ניקח 8 שעות שינה בלילה, שהם 480 דקות, ונחלק ל- 30, יצא שכל 16 דקות 'ביליתי' בשירותים. לא מאמינות לי? תשאלו כל חולה במחלת מעי דלקתית. בטח תמצאו אחד או אחת כאלה בסביבה, כי בארץ יש, כ- 40,000 חולים. בקיצור, שינה לא הייתה שם. היו בעיקר לילות בשירותים, שבהם אני 'משלשלת את החיים'. רעבה. חלשה. לא אוכלת ומרזה. ולמרות כל החוסר חיים, לקח לי שנה שלמה, 365 ימים, להגיד 'שימו לי את השקית המחורבנת, אני רוצה לחיות'. למה שנה?"כי מי רוצה שקית בבטן?" "כי מי יתחתן איתי?""כי איך אביא ילדים לעולם?""כי איך אוכל להסתכל על עצמי במראה ולאהוב?""כי איך נדפקתי עם זה? איך?"היום, בדיעבד לא הייתי מחכה יותר מיום אחד לקבל החלטה שמחזירה לי את החיים בחזרה. אז למה חיכיתי כל כך הרבה זמן? בשתי מילים: דימוי עצמי. רציתי בטן של דוגמנית, זוכרות? הייתי בטוחה שתיהיה לי בטן כזו. ואז זה. הלב השלי התרסק. נמחץ. חלום הילדות שלי לבטן יפה כמו שרואים בטלוויזיה בוטל.מה בסוף גרם לי לוותר על החלום? הרעב.אותה בטן שרצתה להיות אסטית נדבקה לגב. הרעב ללחם, וצ'יפס, והמבורגר ואורז. הרעב לחיים. ולכן אחרי שנה של התלבטויות אמרתי "סטופ. עד כאן. תעשו מה שצריך. אני רוצה לחיות ולחיות טוב". מה הדבר הראשון שעשיתי אחרי הניתוח ההוא ששם לי שקית בבטן? אכלתי. ואכלתי. ואכלתי. והעיקר- לא רצתי לשירותים. באותה הנקודה הייתי צריכה לשקם ביטחון עצמי שחיכה לי על הרצפה. מונח בשקית אריזה. החדשות הטובות הן שעשיתי את זה! ובמקביל מצאתי את אהוב ליבי וטסתי לחו"ל וטיילתי בארץ, וסיימתי תואר במשפטים בהצטיינות יתרה, ועבדתי באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בארץ, ונכנסתי להריון (פעמיים), וילדתי שני אנשים קטנים מתוקים לאללה. וגם אמרתי 'לא עוד!' כשהרגשתי שהעבודה שלי היא לא אני. והקמתי בלוג ועסק עצמאי, ועפתי על עצמי, והכל בשביל לומר בקול רם ובכל במה אפשרית:אפשר לעשות ה – כ – ל ע -ם ש- ק- י- ת!הכל בזכות שקית אחת שהצילה לי את החיים. מטרת המיזם שלי היא לגרום לכל ילדה, נערה, אישה להבין שהיא יכולה לחיות חיים מלאים עם ה'שקים' שהיא קיבלה, ולאהוב את עצמה ואת גופה כשהיא עומדת מול המראה. בשביל שזה יקרה בשנה האחרונה אני מנצלת כל הזדמנות לכתוב ולדבר על הנושא הזה, לייצר שיח בריא ולעלות את המודעות, באמצעות הסיפור שלי. למרות שחלף מעט מאוד זמן מאז שהחלטתי לחיות מחוץ 'לארון השקיות' ולספר את הסיפור שלי, האימפקט שנוצר הוא עצום! ואני מרגישה את זה בכל מקום. בתגובות ברשתות, בשיחות הטלפון שאני מקבלת ממטופלים.ות, ובשיחות עם א.נשים עם 'שקים' אחרים שמשתפים.ות אותי שהסיפור שלי חולל בהם.ן שינוי. ובעובדה שעיתונים ומגזינים כמו 'ידיעות אחרונות' ו'הצינור' מבקשים לעלות את הנושא על סדר היום.כשהבנתי שלסיפור שלי יש כח עצום לחולל שינוי, החלטתי להוציא אותו לאור. בעבודה מאומצת, חודש לאחר שילדתי את בתי השנייה, כתבתי טיוטה ראשונה של הספר שלי- 'למי אין שקית?', במסגרתו אני מספרת את סיפו
איזור פעילות: לא נבחר
האימפקט החברתי של המיזם
האימפקט הוא עצום. ברובד המצומצם (והלא שולי בכלל):בארץ קיימת קהילת מטופלים ומטופלות עם שקית (סטומה) 'בארון השקיות'. הסטטוס קוו הוא של 'חיים בסתר ובבושה'. אני יודעת מניסיון כמה זה כואב לחיות כך. כאישה, הייתי רוצה לגרום לנשים, שמצופה מהן מבחינה חברתית לנהוג לפי 'מודל יופי נשי' מסוים, לא לחיות בבושה, ולא לחשוב שהן פחות 'יפות' בגלל השקית שלהן. לגרום להן ללכת בחוף הים בבגד ים בקיני בגאווה, מבלי להסתיר את השקית שלהן. הייתי רוצה שהן יאמינו בגופן שהוא יכול לעשות ניסים, למרות מצבי החולי שהן מכירות. הייתי רוצה שלא תיהיה אישה אחת שתבחר בחיים של חולי על פני חיים עם שקית, רק בגלל האסתטיקה. ברובד הכללי, הייתי רוצה שהמיזם יגע בבטן הרכה של כל אישה שסוחבת עם עצמה שק כלשהו. שהוא יגרום לה לעשות מעשה, לשנות מחשבה ולחיות את החיים שהיא רוצה מבלי שמשהו יעכב אותה. שיגרום לה לאהוב קצת יותר את גופה.
החזון ומדדי הצלחה
הצלחה עבורי היא שהמיזם שלי יחולל שינוי מחשבתי לפחות בנערה/ אישה אחת. זה החזון, המניע והדלק. זו הצלחה שאינה ניתנת לכימות בשום צורה. 

ברגעים אלו נשלח אליך מייל לאישור חשבונך. לאחר האישור תוכלי להתחבר ולהתחיל להצביע. (במידה והמייל לא הגיע, חפשו אותו בספאם)

האם להחליף את המשתמש ליזמית? פעולה זו אינה ניתנת לשיחזור

באיזור זה יזמיות של קהילת מיס פיקס מחליפות מידע, שואלות שאלות ותומכות זו בזו, איזור זה מיועד ליזמיות של הקהילה בלבד.

פתיחת משתמש.ת

אני לא רובוטית*

בחר/י תמונות שבהן
הושחתו פניהן של נשים (כן, בכולן)

במאות שלטים מידי שנה מושחתים פניהן של נשים רק בשל היותן נשים

כבר רשומה? התחברי

התחברות

אין לך עדיין חשבון? לחצי כאן

שלום התחברות

אופס, כבר הצבעת למיזם זה.
על מנת לצפות בהיסטוריית ההצבעות ולהכפיל שווי הצבעה כנסי לפרופיל המשתמשת שלך

ההצבעה נרשמה בהצלחה

על מנת לצפות בהיסטוריית ההצבעות
ולהכפיל שווי הצבעה למיזם
אחד בלבד לבחירתך
כנס.י לפרופיל המשתמש.ת שלך

הפיצי את הבשורה - שתפי