מאז ומתמיד דבקה בי "תסמונת רובין הוד". לתת לחלש, לעשות עולם יפה וצודק יותר. עם השנים נהייתי אדריכלית (כעת 15 שנה בתחום) הלכתי בעקבות אבי ז"ל לתחום הבנייה אולם בהגיעי לגיל 41 ולאחר הולדת בני השני החלטתי שאני לא מתכוונת להמשיך לעבוד בתפקיד שאין בו אימפקט חברתי , בין אם הוא בתחום בעיצוב ובין אם לאו ושכדי להרגיש שלמה אני צריכה לאחד את שעות הפנאי שלי עם זמן העבודה ומשם נוצר המושג "אדריכלות חברתית".
רוב זמני הפרטי התמקד בתרומה לקהילה ולכן שילוב השניים היה מתבקש. בגיוס ציוד לקבוצות חלשות, אם זה חיילים בודדים, אמהות חד הוריות, פליטי אוקראינה וכו' ..
בחזוני, הצלחתה של העמותה תמדד עפ"י מספר הדירות שנצליח לשפץ אותם,. עפ"י הכמות העשייה שלה בארץ.
רשת עצומה ומסועפת של מקורות תעסוקה בתחום השיפוצי דירות - מעבודה כמענק לחיילים משוחררים ועד פנסיונרים.
הקרן הזו תיהיה כה עשירה, כך שתוכל הגיע לכל דירה ודירה בארץ.
בחזוני גופים גדולים וקטנים נותנים כסף גם אם בסכומים קטנים ואת הריהוט אנחנו כבר מחפשים ביד שנייה ברשת... ובתמורה הם מקבלים חותמת של עזרה לקהילה.
וגם לעובדים שלהם יהיה ניתן לתפור ימי התנדבות בצביעה וסידור אבל לא חובה.
לאחרונה גם קיבלתי השראה ממנכל"ית Vee מאי דיאמנטה , שפיתחה פלטפורמה למתנדבים המנגישה את הפעולה הזו לכלל האנשים בעולם, עובדת עם 700 חברות . סה"כ בחורה בת 22 שגייסה 12 מליון דולר במטרה לעודד מעשים חיובים בקרב אנשים.
אז "אדריכלות חברתית" תיהיה רשת התנדבותית שמיועדת אך ורק לשיפוץ דירות (טרם החלטתי אם הפעילות צריכה להיות בהתנדבות או כתעסוקה מרכזית של העובדים בה)