הדמות שעליה אספר זו אני, לימים חיינו ליד הנחל ציפורי, ישוב בדואי שמאגד שלושה חמולות, כחלק מזכרונות הילדות שלי, אמי ואבי שעעבדו בחקלאות והשקו את הגידולים מהנחל, הנוף של חיי דאז הצטייר בדיוקן ייחודי שבמהותו קודים חברתיים נוקשים, האשה היא יצור חלש, היא לתמיד תהיה עם עורף מהזן הזכרי, הפעולה בתוך המרחב הכפרי והחמולתי היא לפי דפוסים ברורים למדי, יחד עם זאת, ובזום אווט ידעתי ששכנינו הם מושבים, קיבוצים ואנשים מגוון אחר, הנרטיב שגדלתי עליו הוא שהגריד השכן אינו אויב.
לתדהמתי וכשיצאתי למקרו נודע לי משכניי שעושים את מיטב פעילות חייהם ליד הנחל ובטיילת שביתי נושק לה אינם יודעים מי הקהילה השוכנת, זאת ועוד, שמישהי ניגשה אליי באחד המעגלים והפצירה בפניי את הפחדים שלה ממנו, פחדים מחברים אותה ואת כולנו לחלקים שבתוכנו שהן פרי ידו של הקונפלקט הערבי ישראלי.
מאז ועם הצביטה בלב לגבי הקטלוג המשוה שלי, הרואה בי אויב פוטנציאלי , אני פועלת בכל מאודי להטיב לחברה בדרך שהמוטו שלה הוא ההומניזם.